ר"ן על חולין י״ד

« ר"ן על חולין י״ג ע״ב ר"ן על חולין ט״ו ע״א »

1 מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם הַכִּיפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

2 גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא, דָּרַשׁ חִיָּיא בַּר רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה לְיוֹמָא, וְנָסְבִין חַבְרַיָּא לְמֵימַר רַבִּי יְהוּדָה הִיא.

3 הֵי רַבִּי יְהוּדָה? אָמַר רַבִּי אַבָּא: רַבִּי יְהוּדָה דַּהֲכָנָה הִיא, דִּתְנַן: מְחַתְּכִין אֶת הַדִּילּוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לֹא הָיְתָה נְבֵלָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת אֲסוּרָה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִן הַמּוּכָן. אַלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא אִיתְּכַן מֵאֶתְמוֹל – אֲסוּרָה, הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא אִיתְּכַן מֵאֶתְמוֹל – אֲסוּרָה.

4 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי? הָתָם מֵעִיקָּרָא מוּכָן לְאָדָם, וְהַשְׁתָּא מוּכָן לִכְלָבִים. הָכָא מֵעִיקָּרָא מוּכָן לְאָדָם, וְהַשְׁתָּא מוּכָן לְאָדָם! מִי סָבְרַתְּ בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ לַאֲכִילָה עוֹמֶדֶת? בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ לְגַדֵּל עוֹמֶדֶת!

5 אִי הָכִי, בְּהֵמָה לְרַבִּי יְהוּדָה בְּיוֹם טוֹב הֵיכִי שָׁחֲטִינַן? אָמַר לוֹ: עוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה וְעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל, נִשְׁחֲטָה – הוּבְרְרָה דְּלַאֲכִילָה עוֹמֶדֶת, לֹא נִשְׁחֲטָה – הוּבְרְרָה דִּלְגַדֵּל עוֹמֶדֶת.

6 וְהָא לֵית לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בְּרֵירָה! מְנָא לַן? אִי נֵימָא מִדְּתַנְיָא:

7 הַלּוֹקֵחַ יַיִן מִבֵּין הַכּוּתִים, אוֹמֵר: ״שְׁנֵי לוּגִּין שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה, עֲשָׂרָה מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, תִּשְׁעָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי״, וּמֵיחֵל וְשׁוֹתֶה מִיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסְרִין.

8 הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר: ״אִי אַתָּה מוֹדֶה שֶׁמָּא יִבָּקַע הַנּוֹד וְנִמְצָא שׁוֹתֶה טְבָלִים לְמַפְרֵעַ?״ אָמַר לָהֶן: ״לִכְשֶׁיִּבָּקַע״.

9 אֶלָּא מִדְּתָנֵי אַיּוֹ.

10 דְּתָנֵי אַיּוֹ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אָדָם מַתְנֶה עַל שְׁנֵי דְּבָרִים כְּאֶחָד, אֶלָּא אִם בָּא חָכָם לַמִּזְרָח – עֵירוּבוֹ לַמִּזְרָח, לַמַּעֲרָב – עֵירוּבוֹ לַמַּעֲרָב, וְאִילּוּ לְכָאן וּלְכָאן – לָא.

11 וְהָוֵינַן בַּהּ: מַאי שְׁנָא לְכָאן וּלְכָאן דְּלָא, דְּאֵין בְּרֵירָה? מִזְרָח וּמַעֲרָב נָמֵי אֵין בְּרֵירָה!

12 וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּכְבָר בָּא חָכָם.

13 אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי יְהוּדָה דְּכֵלִים הִיא, דִּתְנַן: כׇּל הַכֵּלִים הַנִּיטָּלִין בַּשַּׁבָּת, שִׁבְרֵיהֶן נִיטָּלִין, וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלָאכָה. שִׁבְרֵי עֲרֵיבָה – לְכַסּוֹת בָּהֶן פִּי חָבִית, שִׁבְרֵי זְכוּכִית – לְכַסּוֹת בָּהֶן פִּי הַפַּךְ.

14 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן, שִׁבְרֵי עֲרֵיבָה – לָצוּק לְתוֹכָן מִקְפָּה, שִׁבְרֵי זְכוּכִית – לָצוּק לְתוֹכָן שֶׁמֶן.

15 מֵעֵין מְלַאכְתָּן – אִין, מֵעֵין מְלָאכָה אַחֶרֶת – לָא; אַלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא אִיתְּכַן מֵאֶתְמוֹל לְהָךְ מְלָאכָה – אֲסִירִי; הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא אִיתְּכַן מֵאֶתְמוֹל – אֲסוּרָה.

16 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי? הָתָם מֵעִיקָּרָא כְּלִי, וְהַשְׁתָּא שֶׁבֶר כְּלִי, וְהָוֵה לֵיהּ נוֹלָד, וְאָסוּר. הָכָא מֵעִיקָּרָא אוּכְלָא, וּלְבַסּוֹף אוֹכֶל, אוּכְלָא דְּאִיפְּרַת הוּא.

17 וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: אוּכְלָא דְּאִיפְּרַת שַׁפִּיר דָּמֵי, דִּתְנַן: אֵין סוֹחֲטִין אֶת הַפֵּירוֹת לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין, וְאִם יָצְאוּ מֵעַצְמָן – אֲסוּרִין.

18 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לָאֳכָלִין – הַיּוֹצֵא מֵהֶן מוּתָּר, וְאִם לְמַשְׁקִין – הַיּוֹצֵא מֵהֶן אָסוּר.

19 לָאו אִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי יְהוּדָה לַחֲכָמִים בְּסַלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים.

20 אַלְמָא, כֵּיוָן דְּלִסְחִיטָה קָיְימִי – יָהֵיב דַּעְתֵּיהּ; הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלִשְׁחִיטָה קָיְימָא – יָהֵיב דַּעְתֵּיהּ.

21 מִידֵּי הוּא טַעְמָא, אֶלָּא לְרַב, הָאָמַר רַב: חָלוּק הָיָה רַבִּי יְהוּדָה אֲפִילּוּ בְּסַלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים.

22 אֶלָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: רַבִּי יְהוּדָה דְּנֵרוֹת הִיא, דְּתַנְיָא: מְטַלְטְלִין נֵר חָדָשׁ, אֲבָל לֹא יָשָׁן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

23 אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בְּמוּקְצֶה מֵחֲמַת מִיאוּס, מוּקְצֶה מֵחֲמַת אִיסּוּר מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? אִין, דִּתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

פירוש ר"ן על חולין י״ד

1 ואם נקדרה. כמין ארובה עגולה ורוחב הקדרה כסלע מטבע רחב הוא:

2 שאם תמתח. אם מושכו לכאן ולכאן שיכנס העוגל לאורך או לרוחב תמצא בו טפח באותה קדרה:

3 תלת קשייתא. גרעיני תמרה:

4 בציפה. עם האוכל הנשאר סביבותיה כשאוכלים אותה יכנסו שלשה בנקב בדוחק או בלא ציפה בהרווחה:

5 מתני' המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ. המסס סנפאיי"ם בלע"ז:

6 בית הכוסות. סוף הכרס שקורין פנצ"א והיא עשויה ככובע וקורין לו בית הכוסות והמסס מחובר לו וסביב לחבורו כשאתה מבדילן יש דופן לזה ודופן לזה ובאמצע הן שופכין זה לזה והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס ומהמסס לקיבה ומהקיבה לדקין:

7 שניקבו לחוץ. שהנקב נראה מבחוץ כגון שניקבו או זה או זה שלא במקום חבורן לאפוקי ניקבו במקום חבורן בשתי דפנותיהן והנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה:

8 נפלה מן הגג ושחטה מיד טרפה. ואע"פ שאין שבר נראה בה חוששין שמא נתרסקו ונתפרקו כל איבריה ואין טעם בטרפות שהלכה למשה מסיני הם ובגמ' מפרש שאם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה ואף על גב דלא עמדה:

9 נשתברו רוב צלעותיה. בלא שום נפילה טרפה ובגמ' מפרש מאי רוב:

10 דרוסת הזאב. מכה בצפורניו ומטיל בה ארס ושורפה:

11 בדקה. אבל לא בגסה דלא אלים זהריה למקלייה:

12 ודרוסת ארי בגסה. וכ"ש בדקה ות"ק סבר אלים זהריה נמי דזאב למקלייה נמי לגסה:

13 ודרוסת הנץ. אשפרוי"ר בלע"ז:

14 בעוף הדק. כגון צפורים ויונים:

15 דרוסת הגס. אשטו"ר בלע"ז:

16 בעוף הגס. אווזים ותרנגולין:

17 זה הכלל. בגמרא מפרש לאיתויי מאי:

18 כל שאין כמוה חיה טרפה. שלקתה מכה שאין בהמה לקויה דוגמתה ראויה לחיות:

19 גמ' מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות. פירוש בית הכוסות זה מקצתו עבה ויש בו שני עורות ומקצתו דק שאין בו אלא עור אחד וקאמר דמחט שנמצאת במקום עבה שבו אם מצד אחד כלומר שלא ניקב אלא העור הא' כשרה:

20 משני צדדין. כלומר שניקבו שני העורות מצד אל צד טרפה וכתבו בתוס' בשם רש"י ז"ל דמדנקט מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות בלחוד ושבקיה להמסס דהוה בר זוגיה ש"מ דהמסס כיון שאין לו אלא עור אחד כל שניקב מקצתו של אותו עור אע"פ שאין הנקב מפולש טרפה דחיישינן שמא ניקב לחוץ וקרום עלה בו וכבר כתבנו למעלה שקרום שעלה בכל הנקובים אינו קרום ולפיכך אפילו בבדיקה לא מתכשר אבל בעובי בית הכוסות כיון דשני עורות יש לו אין חוששין שמא הבריא ואע"ג דבושט חיישינן דף מג: אע"פ שיש לו שתי עורות התם היינו טעמא לפי שעורות שלו דקין ודבוקין זה לזה מה שאין כן בבית הכוסות וא"ת הא במתני' תנן בהמסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ ואילו אנן אמרינן בהמסס דאע"פ שלא ניקב לחוץ טרפה. י"ל דכיון דמ"מ אין טרפותו של המסס אלא מחמת שאנו חוששין שמא ניקב לחוץ מש"ה קתני לחוץ ועוד דנהי דבמחט הוא דחיישינן דילמא בזעא ליה לכוליה וקרום עלה בו. בנקב מחמת חולי לא חיישינן להכי ומש"ה קתני לחוץ. א"נ דלאו לחוץ ממש קאמר אלא לאפוקי שאם ניקבו במקום שהם דבוקים זה לזה כשרים דחבריה מגין עליה אבל לעולם מחט שנמצאת בהמסס אפי' מצד אחד טרפה ומן הטעם שכתבנו וראיה לדבר מדאמרינן בסוף פרק במה מדליקין דף לו. דהני תרתי מילי אישתני שמייהו הובלילא בי כסי בי כסי הובלילא ואמרינן התם דנפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות ואם איתא שבין בהמסס בין בבית הכוסות בעינן ניקבו לחוץ למאי נפקא מינה אלא ודאי מפני שאין דינן שוה דבבית הכוסות בעינן שיהא נקב משני צדדין ובהמסס מיטרפא בצד אחד ואשמעינן התם דאישתני שמייהו דבמאי דקרינן השתא המסס לא מטרפא אלא בשני צדדין ובמאי דקרינן השתא בית הכוסות מיטרפא בצד אחד ואין שטה זו מחוורת דאפילו איכא למיחש להכי מסתייא אי חיישינן לאצרוכי בדיקה אבל בבדיקה ודאי משמע דכשרה דאע"ג דאין נקב משהו ניכר בבדיקה ה"מ בשאין מקומו נודע אבל כשמקומו נודע ניכר הוא וכאן אין לו לבדוק מצד האחד אלא כנגד המחט וכי תימא דילמא קרום עלה בו אפ"ה מינכר בבדיקה אלא ודאי בית הכוסות והמסס כי הדדי נינהו וכי קתני בבית הכוסות מצד אחד כשרה ה"ה להמסס וכמו שנכתוב בסמוך בס"ד וכי תימא אכתי איכא לאיפלוגי בין המסס לבית הכוסות דבהמסס בעי בדיקה אפילו מצד אחד ובבית הכוסות אמרינן דכשרה וסתם כשרה בלא בדיקה משמע. לא היא דהא בעובדא דאתא לקמיה דרבי כדאיתא בגמ' מוכח דצריכה בדיקה מדאמרינן עלה בגמ' דף נא. דהפכה רבי ונמצא עליה קורט דם אלמא בדיקה מיהא צריכה לפיכך נראין דברי ר"ת ז"ל שפירש דה"ה להמסס דמצד אחד כשרה והא דנקט בית הכוסות לרבותא נקטיה דאע"ג דאינקיב אחד מעורותיו לגמרי כשרה עד דמנקיב לחבריה והא דאמרינן התם נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות לאו למימרא דשני המסס מבית הכוסות כלל אלא הכי קאמר דהשתא דקרינן להובלילא בי כסי אי לאו דידעינן דאישתני שמייהו הוה אפשר לן למימר דדוקא בההוא דלית ליה אלא חד עור הוא דלא מטריף עד דאיכא שני צדדין דנקיבת מקצת העור לאו כלום הוא אבל בההוא דאית ליה שני עורות כל היכא דאינקיב חד אע"ג דלא אינקיב חבריה טרפה ומתני' דקתני בתרוייהו ניקבו לחוץ נקיבת עור אחד קרי לחוץ ולאפוקי ניקב חציו להכי איצטריך לאשמועינן דהני תרתי אשתני שמייהו ולמאי דקרינן השתא הובלילא הוה מיקרי מעיקרא בי כסי ואע"פ שיש לו שני עורות קתני אם ניקב זה בלא זה כשר עד שניקבו שניהם ודאמרינן מצד אחד כשרה היינו דוקא כשניקב העור הפנימי אבל אם ניקב החיצון אע"פ שהפנימי שלם טרפה דאי מגואי עייל ודאי הפנימי נקוב אלא שעלה בו קרום ואי מאבראי אתא הא ודאי טרפה היא דהא קי"ל דף נג: בקוץ עד שתנקב לחלל כלומר דכל שנקב לחלל טרפה משום דחיישינן שמא נקב אחד מהאברים הפנימים שנקובתן במשהו וא"א לעמוד על ספקו בבדיקה מאחר שאין מקום ספק הנקב ידוע:

21 נמצא עליה קורט דם בידוע שלפני שחיטה וטרפה לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא לאחר שחיטה. שאם איתא דקודם שחיטה הוה מסרך הוה סריך דם על המחט כדאמרינן לקמן וכבר כתבתי למעלה דדוקא בבית הכוסות הוא דכי ליכא קורט דם כשרה אבל בושט אפילו אין בה קורט דם טרפה דאפשר דקודם שחיטה הוא אלא שאוכלין ומשקין שעוברין שם בשטיפה לא הניחו הדם להסתרך:

22 הוגלד פי המכה. קרושט"א בלע"ז:

23 בידוע שהוא שלשה ימים קודם שחיטה. ואם לקחה טבח בתוך שלשה ימים הוי מקח טעות וצריך המוכר להחזיר לו המעות:

24 לא הוגלד פי המכה. איכא לספוקי אי קודם מקח הוה אי לאחר מקח הוה ועל הטבח שהוא מוציא מחברו דמסתמא כל כמה דלא יהיב זוזי לא יהבי ליה חיותא מוטל להביא ראיה שקודם מקח היה דמספקא לא מפקינן ממונא מחזקתיה הכי מפרשינן לה בפ' המדיר דף עו: וכתב רבינו אפרים ז"ל כי אמרינן בידוע שהוא שלשה ימים קודם שחיטה והוי מקח טעות ה"מ במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות לפי שאין טרפות זה מצוי אבל בסרכא כיון שהיא מצויה לא הוי מקח טעות דהוה ליה לאתנויי ומדלא אתני סבר וקביל אבל הר"ם ב"ן ז"ל כתב דאפי' מידי דשכיח הוי מקמ טעות וראיה לדבר דהא קי"ל בפרק המוכר פירות דף צב. דהמוכר שור לחברו ונמצא נגחן כל היכא דזבניה לרידיא הוי מקח טעות ואע"ג דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי כלומר שאינם מוחזקין שלא יהו נגחנין ובמוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קוביוסטוס דקי"ל הגיעו אצטריכינן למימר דהיינו טעמא משום דכולהו הכי איתנהו הא רובא לא הגיעו דאע"ג דשכיחי לא הוה ליה לאתנויי ומיהו איכא למימר דטרפות שאנו אוסרין אותו מחמת ספק לא הוי מקח טעות דמצי אמר ליה מוכר ללוקח אייתי ראיה דטרפה היא ומהדרנא לך ודמיא למאי דאמרינן בפרק הגוזל עצים דף צט: גבי הא דאמר ר' יוחנן אפילו טבח אומן כטבחי דצפורי חייב ההיא מגרמתא דאתאי לקמיה דרב וטרפה ופטריה לטבחא מלשלומי ואמרינן דמספקא ליה לרב אי כר' יוסי בר יהודה או כרבנן ומצי אמר טבחא אייתי ראיה דמחייבנא לך כרבנן ומשלמנא והכא נמי דכותה. וליתא דהתם אי אפשר לתיוביה אמעשה דידיה אא"כ טרפה בודאי אבל הכא אע"ג דמספקא פרשי אינשי מיניה מ"מ אין לך מום גדול מזה וכיון שהמום מבטל מקח כ"ש טרפות אע"פ שאינו אלא מחמת הספק או מקבלתן של גאונים ז"ל דכיון דמ"מ מבדל בדילי אינשי מיניה אין לך מום גדול מזה:

25 נפלה מן הגג. כלומר שאע"פ שאין אנו רואין בה שבר ולא מכה חוששין לריסוק אברים וכל שלא שהתה מעת לעת ולא עמדה ולא הלכה אפילו בבדיקה לא מתכשרא דמדאמרינן בגמ' דף נא: עמדה אינה צריכה מעת לעת אבל בריקה ודאי בעיא מכלל דכי לא עמדה אפילו בבדיקה לא מתכשרא וכי שהתה מעת לעת ושחטה כשרה כדתנן לקמן דף נו. גבי עוף ומיהו דוקא בבדיקה כדאיתמר עלה בגמרא מכלל דכי לא שהתה אפילו בבדיקה לא מתכשרא וא"ת וכי היכי דמהניא לה בדיקה בתר שהייה אמאי לא מהניא נמי קודם שהייה י"ל דבנפילה חיישינן לתרתי חדא לריסוק איברים ודבר זה אינו ניכר בבדיקה כלל שאע"פ שלא נשתנו איבריה ולא נפסד מראיתה חוששין שמא מחמת הנפילה נתרסק אע"פ שאינו ניכר ואיכא למיחש בה שמאנקרעו איבריה או נפסקו ודבר זה אפשר לעמוד עליו בבדיקה וכל ששהתה מע"ל או שעמדה יצאנו מחשש ריסוק איברים דקים להו לרבנן דכל שנתרסקו אבריה אינה עומדת ואינה שוהה מיהו אכתי איכא למיחש שמא נקרעו איבריה או נפסקו ומש"ה בעיא בדיקה ולפי שיטה זו א"צ לבדוק אא"כ נפסקו איבריה או נקרעו אבל ריסוק איברים אין לו ענין בבדיקה כלל:

26 אבל הר"ם במז"ל כתב בפ' ט' מהל' שחיטה שצריך לבדוק ג"כ אם נתרסקו איבריה כלומר אם נשתנה מראיתן ואפילו באותן איברים שאם ניקבו או נטלו כשרה אם נשתנו מראיתן טרפה לפי שריסוקן מכאיב אותה יותר מנטילתן ונקיבתן ולפי זה בשני דרכים בודקין אותה אם נקרע או נפסק אחד מן האיברים שהיא מיטרפא בהן ואם נשתנה אחד מן האיברים הפנימים מפני חשש ריסוק איברים וכ"ת וכיון שהריסוק הוא דבר שאפשר לעמוד עליו בבדיקה כי לא שהתה נמי אמאי לא סגי בבדיקה י"ל לפי שאין הריסוק ניכר לאלתר עד שתשהה מעת לעת שאז כל אבר שיש בה מרוסק תפסד צורתו ויתגלה בהיתיתיה והראב"ד ז"ל מסתפק בהשגות באותן איברים שאם ניטלו או ניקבו כשרה אם ריסוקן כלומר אם שנוי מראיהן פוסל בהן:

27 ונפולה זו שחוששין לה דוקא שנפלה מגובה עשרה אבל פחות מכן אין חוששין לה דאין חבוט בפחות מעשרה טפחים וכדאמרינן בב"ק בפ' הפרה דף נ: גבי ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מריה וטרפיה רב נחמן ואקשינן אלמא קסבר רב נחמן יש חבט בפחות מעשרה ואותביה רבא לרב נחמן תנן היו פחותין מעשרה וכו' ואסיקנא דלעולם אין חבט בפחות מעשרה ורב נחמן דטרפה משום דאריתא דדלאי הויא שיתא ומכריסה ועד ארעא ארבעה והוה ליה עשרה וכן כתב בעל הלכות גדולות ז"ל וכן כתב הר"ם במז"ל בפ"ט מהל' שחיטה שנפולה זו שנפלה הבהמה ממקום גבוה שגבהו י' טפחים אע"פ שמדברי הרב אלפסי ז"ל בפרק הפרה משמע דס"ל דיש חבט בפחות מעשרה לא משמע הכי מסוגיא דהתם ומיהו ה"מ בנפלה מעצמה אבל הפילוה אחרים אפילו בפחות מכן חיישינן וכדאמרינן בגמרא בזכרים המנגחין זה את זה דאי נפול לארעא חיישינן:

28 גמ' הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין מחמת ריסוק איברים. משום דלא חיישינן ביה אלא בנפלה ודאי שלא לדעת אבל מסתמא אמרינן דקפצה מדעת וכל לדעת אין בו משום ריסוק איברים משום דאיהי אמדא נפשה ואפילו אנו רואין שאין יכולה לילך אפ"ה כל לדעת עצמה אינה מתרסקת כל כך שתטרף מחמת ריסוק איברים:

29 ההוא גדיא דהוה ליה לרבינא בגג. והיתה ארובה בגג:

30 חזא חושלא. שעורים קלופים:

31 מפומא. כנגד פי הארובה למטה בבית:

32 משום דאית ליה מידי למסרך. שלא קפצה דרך ארובה אלא בצידי הגג מסרכת עצמה בכותלים וקופצת ומהניא לה סריכת הכותלים שמסרכת בידיה קצת:

33 והאי לית ליה מידי למסרך. שהארובה אינה סמוכה לכותל:

34 דאמדא נפשה. ואם גבוה לה יותר מדאי אינה קופצת:

35 ההיא אימרתא דהות בי רחבניה והוה משדרה כרעא בתרייתא. רגליה האחרונים היו נגררים אחריה:

36 זכרים המנגחים זה את זה אין חוששין משום ריסוק אברים. שאין בהכאתם כדי ריסוק אברים להטרף:

37 נפול לארעא ודאי חיישינן. ולאו משום הכאתם אלא משום החבט:

38 ואע"ג דקי"ל בפרק הפרה שם דאין חבט בפחות מעשרה טפחים ה"מ בשנפל מעצמו אבל אם היה מכח אחר שדחפו יש חבט:

39 הני דכרי דפתקי גנבי. שגונבין אותן ומשליכין אותן מכותלי החצר לארץ:

40 אמתנייהו. על מתניהם נופלים ואינן נהפכים על גבן שיתפרקו חליותיהן:

41 אהדרינהו. דרך למעלה מן הכותל ודאי חיישינן דלא איכפת להו כל היכי דנפלי:

42 וכתב הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל דבכל מאי דאיתמר בשמעתין אין חוששין משום ריסוק איברים אין חוששין כלל קאמר ואפילו בדיקה נמי לא בעיא ובהני נמי דאמרינן חוששין לאו דוקא למימר דיהבינן להו דיני נפולה ודאית דמתניתין ובעי שהייה ובדיקה אלא בודקין אותם מעכשיו בלא עמידה ושהייה כלל. ולא מחוור דנהי דודאי כי קאמרינן אין חוששין לה אין חוששין כלל קאמרינן ולא בעינן ולא מידי אפ"ה כי קאמרינן חוששין משמע שדינה כדין נפולה גמורה ואע"ג דאמרי' לישנא דחוששין היינו טעמא משום דכולה מילתא דריסוק אינה אלא חששא בעלמא הילכך דינה כנפולה גמורה לשהייה ולבדיקה:

43 א"ר הונא נחמן בית הרחם. עגל שנולד היום שיצא מבית הרחם אין חוששין שמא נדחק ונתרסקו איבריו ואין צריך לשהותו מעת לעת ובדקים לן שכלו חדשיו עסקינן דאי לא הא איכא למיחש שמא נפל הוא וכתבו הראשונים ז"ל דאפילו במקשה לילד קאמר דאי בשאינה מקשה פשיטא דאין בו משום ריסוק אברים דא"כ רוב הנולדים ימותו ואין זה עולה לי לפי סוגיית הגמרא כמו שכתבתי בחידושי ולפיכך נ"ל דאפילו בשאינה מקשה איצטריך לאשמועינן דאין חוששין לריסוק איברים ומאן דדחי סייעתי' כדאיתא בגמרא ס"ל דאפילו בשאינה מקשה איכא למימר דחיישינן וכ"ת אם כן רוב הנולדים ימותו איכא למימר דודאי פשיטא לן דברובא ליכא ריסוק אברים אלא מיהו אי מיעוטא דמתרסקי בשעת לידה הוי מיעוטא דשכיח כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא בשהיית מעת לעת לא סמכינן ארובא כדכתב' לעיל דמהאי טעמא צריך לבדוק בסירכות הריאה דמיעוטא דשכיחא נינהו ומשום הכא קמשמע לן דמיעוטא דמתרסקי בבית הרחם מיעוטא דלא שכיח הוא ולא חיישינן ליה כלל ומאן דדחי סייעתא כדאיתא בגמרא ס"ל דמעוטא דשכיחא הוא:

44 בית המטבחים אין בו משום ריסוק אברים. כשמפילין אותו לארץ אפילו ממקום גבוה:

45 ההוא תורא דנפל. בבית המטבחים:

46 קל גניחותיה. כמו גונח מלבו שנשמע קול יללתו כשנפל:

47 צפורניו נועץ בקרקע עד שמגיע לארץ. כשהוא שוהה ליפול כל שעה הוא מתחזק בצפורניו עד שאינו נופל מגובה:

48 וכתב הרשב"א ז"ל דאע"פ שגבוה י' קאמר ואע"פ שאחרים מפילים אותו בכח וכדיהיב רב יצחק טעמא משמיה דרב דאמודי אמיד נפשיה ונועץ צפורניו לקרקע עד שמגיע לארץ וגרסינן בירושלמי אינו דומה נופל מדעת לנופל שלא מדעת ביומי דרבי פינחס חבטין תורא בחיליה אמר לון בחייכון שרוניה שרו ליה וערק אמר ברוך שבחר בהם ובדבריהם דאמרי אילין דחבטין תורא בחיליה לית ביה משום ריסוק איברים:

49 הכה לה על ראשה במקל והלכה לה כלפי זנבה או על זנבה והלכה לה כלפי ראשה. ולא נגע בשדרה:

50 ואפילו כנגד כל השדרה. שהכה בכל השדרה:

51 ואי שלים חוטרא אפלגא דחרציה. שנשלם המקל וכלה במקצת השדרה:

« ר"ן על חולין י״ג ע״ב ר"ן על חולין ט״ו ע״א »